סוואמי וישנו דבננדה, מייסד ארגון שיבננדה הבינ”ל, היה פעיל שלום פורה מאוד. מסוף שנות ה50 והלאה, הוא ניסה כל הזמן לעורר את מודעותם של אנשים לצורך בשלום והציע טכניקות פרקטיות למציאתו, דרך יוגה ומדיטציה.
ב1971 הוא התחיל את מסעות השלום הגלובליות שלו, בהן הטיס בעצמו מטוס פייפר-אפאצ’י 2 מושבים זעיר, מעל לאזורי עימות ברחבי העולם, “מפציץ” אותם בעלוני שלום ופרחים, תוך חזרה על המנטרה לשלום Om Namo Narayanaya, ולרוב תוך סיכון עצמי גדול.
הוא רצה להדגים לעולם את האחדות שבשונות ושכל האנושות הם אזרחי העולם בכדור הארץ הזה.
הוא שאף להסיר את מחסומי הפחד והדעה הקדומה המפרידים בין אדם לאדם, בין אומה לאומה, והאמין שרק כאשר נבין זאת תוכל להיות תקווה לשלום אמיתי.
במאמר הבא מתורגם תיאור טיסת השלום שלו מעל לתעלת סואץ, מתל אביב לקהיר, בשנת 1971.
באותו מסע, בזמן ביקורו בתל אביב, הורה סוואמי וישנו על הקמתו של מרכז שיבננדה בתל-אביב, הראשון והוותיק ביותר בארץ, ובמזה”ת בכלל, ובעזרת קומץ תלמידים הוקם המרכז תוך שבוע.
מאז ועד היום המרכז מתקיים ללא הפסקה, ולימד עשרות אלפי תלמידים, מתוכם הוכשרו מורי יוגה רבים המלמדים בכל רחבי הארץ.
השנה (2021) המרכז חוגג יובל (50 שנים) לקיומו ופעילותו הענפה! מאמר זה מוקדש לו, בהערכה ובאהבה.
משימת השלום מתחילה
סוואמי וישנו דבננדה וטייס המשנה שלו ברן ג’ייקובסון עפו מעל לאירופה ונחו כמה ימים בונציה, שם החליט סוואמי וישנו לטוס למזרח התיכון ואז להמשיך להודו בה מלחמה התקרבה.
סוואמי וישנו זוכר:
אמרתי לברן, טייס המשנה שלי, שקודם נגיע לקפריסין. משם ננסה להגיע לקהיר או תל אביב. איכשהו היה עלינו להגיע לאחד מהיעדים האלו. היה נמל תעופה קטן בדרך שתכננו לעצור בו לתדלק.
נחתנו מבלי לדעת שזה היה נמל תעופה צבאי. באותו יום, לצד כל כלי התעופה הצבאיים, היה אצלם גם מטוס הפייפר-אפצ’י הצבעוני שלנו!
הרשויות שאלו האם ידענו שזהו נמל תעופה צבאי. אני עניתי שהיינו חייבים לנחות, כיוון שנזדקקנו לדלק, ושלא ידענו שמדובר בבסיס צבאי. אמרנו להם שנמריא משם מיד אחרי שנסיים לתדלק. כמה חיילים הגיעו ולקחו צילומים. זה היה מחזה יפיפיה בשבילם. בין מאות מטוסי מלחמה, היה מטוס שלום אחד שם.
אז תכננו את טיסתנו לתל אביב.
מעבר לתעלת סואץ
המראנו מקפריסין ונחתנו בתל אביב. באותו ערב ישבתי בחוף ליד הים. מה עכשיו? נעוף מעבר לתעלת סואץ?
בקהיר לא נתנו לנו אישור לטוס אפילו מקפריסין, בטח שלא מתל אביב. מטוסים לא עפו מתל אביב לקהיר מאז המלחמה ב-1967.
לפני הגעתנו, שמענו על מטוס ישראלי שהמצרים יירטו למטה. הם אפילו סגרו את הדרך היבשתית לתעלת סואץ.
באותו הזמן, לא היה הסכם שלום בין ישראל למצרים. אמרתי לטייס המשנה שלי ברן שבטיסה הזו אני רוצה להיות לבד, כיוון שהיא ממדינה יהודית למדינה ערבית. כיוון שהוא יהודי זה עלול להיות מסוכן מאוד עבורו להגיע למדינה ערבית.
הוא אמר “לא סוואמיג’י, אני בא. גם אני רוצה שלום. אני לא מפחד” וכך סוואמי הינדי ויהודי עפו מתל-אביב לקהיר ללא דרכון או ויזה.
בזמן הטיסה שני מטוסי סילון ישראלים טסו לעברינו כדי לעכב אותנו, כשהם מאיימים בקשר: “אנחנו נירה בך אם לא תחזור לאחור”.
אמרתי להם שהרבה אנשים מתו למען מלחמות, ושאנחנו שני אנשים שמוכנים למות למען שלום. אמרנו להם שהם יכולים לירות בנו, אבל אנחנו לא נחזור לאחור. אחד מהטייסים התקרב לעבר הכנף שלנו, פתחתי את החלון כדי ליצור קשר עין איתו וזרקתי לעברו פרח מרי-גולד.
לפתע הרגשנו פיצוץ גדול. לא יכולתי לשלוט במטוס שלנו. חשבתי שירו בנו.
אמרתי לברן להתחיל למדוט כיוון שחשבתי שהגיע זמננו. אך למעשה הטייס הישראלי נע חזרה והדחף שנפלט מהמנוע שלו גרם לדחף שזעזע את מטוסנו. אמרתי לברן שאני לא חושב שהמטוס שלנו יצליח לשרוד התפרצות דומה.
אבל מטוסי הסילון לא חזרו ובאותו הזמן כבר היינו מעל לצד המצרי של תעלת סואץ.
מהקרקע הרובים של שני הצדדים, הישראלי והמצרי, היו מכוונים אלינו, אבל אף ירייה לא נורתה. כדור אחד קטן היה מסיים את העבודה, אבל אף כדור לא נורה. במקום זאת, בשני צדדי הגבול, אספו את עלוני השלום שזרקנו.
שוב כבשנו יעד נוסף עם פרחים ומסרים של שלום.
אם היה לנו כלי נשק בידינו הם בקלות היו יורים, ללא התלבטות. אבל ברגע שהם ראו פרחים, הכרתם השתנתה.
כאשר הגענו לקהיר הם כמובן היו חשדניים. אבל לאחר יומיים או שלושה במאסר הם האמינו לנו שבאנו בשלום. הפכנו לאורחים רשמיים של הממשל המצרי, ולקחו אותנו לסיור בקהיר על חשבון הרשויות!
כמובן שאני סוואמי מהודו, אז המצרים לא דאגו לגבי, אבל ברן שהיה יהודי קיבל את אותו היחס והכבוד- כיוון ששנינו באנו מתוך אהבה.
הורדנו את התוויות.
הם לא ערבים והוא לא יהודי ואני לא הינדי.
כולנו בני אדם, זה הכל.
ברגע שהתוויות ירדו, לא היה פחד.
במהלך הימים הבאים סוואמי וישנו וברן המשיכו מזרחה, כשהם ממטירים את פקיסטן והודו בטילי השלום שלהם.
“התפילה האוניברסלית של האנושות כולה היא ‘אלוהים, תן לנו שלום.’ ועדיין, למרות כל התפילות והדיבורים, השלום אינו מגיע. מתי בהיסטוריית העולם יתקיים שלום? גם אם יהיה פירוק נשק גרעיני, עדיין נשאר עם הכעס והשנאה שגורמים למלחמות במשך אלפי שנים. כל עוד אנחנו שונאים ומפחדים אחד מהשני לא יהיה שלום.” (סוואמי וישנו-דבננדה)
