בסוכות אנחנו מצווים את אחת המצוות הקשות בתורה.
לא מדובר על בניית סוכה וישיבה בה, זה דווקא נחמד, גם לא ליטול את 4 המינים, זה לא דורש הרבה,
אלא יש מצווה אחת שהיא באמת קשה, ונפלאה מאוד-
“ושמחת בחגך, והיית אך שמח” (טז יג-טו).

התורה מצווה אותנו בסוכות להיות אך ורק בשמחה.
אבל מי יכול לעמוד בזה?
איך אפשר להיות שבוע רק שמחים?
בלי שום נפילה לדאגה, חשש או עצבות שחודרת ללב.

זה ידוע שאפשר לשמוח בחיים על ידי כל מיני אמצעים מלאכותיים.
אפשר כשקצת עצובים לשים מוזיקה חזקה, לשתות איזה משקה.. ובמידה מסויימת להרגיש יותר טוב.
אבל כך שמחתנו למעשה מותנית ותלויה באיזשהו עזר חיצוני.
חג הסוכות בא ללמד אותנו מהי שמחה אמיתית, מעומק הנשמה, שאיננה תלויה בדבר.

איך זוכים לשמחה פשוטה, פנימית, טבעית?

שמחה מהלב

היוגים מלמדים ששמחה אמיתית היא בפנים, בנשמה,
ומתבטאת כאשר ההכרה מרוכזת וממוקדת פנימה.
כאשר איברי החושים פונים פנימה, הרחק מהאובייקטים החיצוניים,
כאשר התשוקות והמחשבות שוקטות- אז, שמחת הנשמה יכולה להתגלות.

מסופר על אישה זקנה שחיה לבדה בבית צנוע.
ערב אחד ישבה וסרגה בסלונה, כשלפתע הייתה הפסקת חשמל, והיא איבדה את המסרגה שלה.
היא יצאה החוצה אל הרחוב, והתחילה לחפש אותה נואשות, תחת אורו של פנס הרחוב.
עובר אורח עצר בדרך ובניסיון לעזור לה שאל אותה היכן היא איבדה את המסרגה.
“בסלון שלי”.
“אם כך מדוע את מבזבזת את זמנך ומחפשת אותה בחוץ?”,
“חשוך בפנים, אז אני מחפשת ברחוב היכן שיש אור!”
באופן דומה, גם אנו
נוהרים אחרי האור הכוזב של חדוות החושים וההכרה,
ומחפשים את שמחתנו במקום הלא הנכון.

מדוע אנו כה חסרי מנוח?

במרוץ החיים, קיים מאבק תמידי, להשיג משהו- רכוש, מערכת יחסים, הערכה וכו’- ולכן גם חוסר שקט: האם נשיג זאת או לא.
אם נשיג יתפתח פחד שמא נאבד את הדבר או הוא ישתנה.
אפילו כאשר התשוקות שלנו מתגשמות, אנחנו מוצאים את עצמנו מאוכזבים, בתחושה של ריקנות וחוסר הגשמה.
אנחנו מניחים, באופן מוטעה, שהאשמה היא באובייקט אליו שאפנו, ומנסים לשנות אותו, מבלי להבין שמדובר בתהליך הבלתי פוסק עצמו.

לא משנה לאן נלך, להרי ההימלאה ברישיקש, לאי אקזוטי יפיפייה או נווה מדבר.
הנוף המקסים ינעים את העין לזמן מה.
אך משיכות ודחיות, קנאה, תשוקה וחמדנות נמצאות בכל מקום.
נמצא את אותה האדמה, השמיים, האוויר והמים.
נסחוב אתנו את אותה ההכרה לכל מקום.  

איזהו עשיר? השמח בחלקו

המפתח: שביעות רצון, או בסנסקריט סנטושה (Santosha).
הכוונה אינה לנוח על כורסה ולוותר על הצורך לעשות משהו, אלא פשוט לקבל ולהעריך את מה שיש לנו כבר.
לשמור את ההכרה במצב של מתינות, שביל האמצע המוזהב.
שביעות רצון נותנת שלום פנימי, שלווה ושמחה אינסופית. היא תרופה לרעל של החמדנות.
שביעות רצון היא עושר טבעי.

יוגה ומדיטציה עוזרים לנו להוריד הילוך, לעצור את הנטייה הטבעית של ההכרה לפנות החוצה ולרוץ אחר תשוקות, ולחפש בפנים את התשובות.
תרגול חשוב ביוגה הוא ההרפיה.
הרפיה פירושה לחדול מחוסר המנוח.
זהו תרגול של התמסרות או קבלה של עצמיותנו.
בשיעור היוגה אנו משלבים נשימה והרפיה כדי לפנות פנימה, להאט ולהיעשות מודעים לעצמנו.

שביעות רצון מחוץ למזרן

בכדי להתקרב לשמחה הפנימית, שביעות רצון היא ללא ספק בין התרגולים החשובים ביותר.
הנה 3 טיפים לתרגול שביעות רצון בחיי היומיום:

1. לוותר על הנחות: להכרה שלנו יש נטייה טבעית לביקורתיות, כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
קל להניח שמישהו אחר מתנהג בצורה מסויימת בגלל משהו שאנחנו עשינו, או שהשכן מאושר יותר כי יש לו משהו שלי אין.
הנחות כאלה מרחיקות אותנו משמחה.
ננסה ביומיום לשמור את ההכרה חיובית ומפרגנת כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

2. לוותר על מה שאין לנו שליטה עליו:
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם. (תפילת השלווה)
קבלת הדברים שמחוץ ליכולת ההשפעה שלי היא ברכה גדולה.
היא מאפשרת לי להפנות את כוחותיי לעשיית הדברים שהם בתחום יכולתי.
התבונה הפנימית מגלה לי את ההבדל בין השניים.

3. להתמקד בטוב: הדרך הפשוטה ביותר לגבור על חושך היא על ידי הגברת אור.
היכולת שלנו לנתב את תשומת ליבנו, את אור המודעות שלנו, לתפיסה חיובית של המציאות, תוסיף הרבה בהירות וכוח פנימי.

מיי ייתן ובחג הזה, ובכלל,
לא נחכה יותר לשמחה
ונמצא את החירות לחוות אותה מבפנים
כל השאר זה רק בונוס!
חג שמח!

המאמר בהשראת לימוד קצר של הרב ירון אדוריאן ומתוך המאמר “שמחה” בספר Bliss Divine מאת סוואמי שיבננדה.