ב-2 באוקטובר מציינים בהודו וברחבי העולם את יום הולדתו של מוהדנס קרמצ’נד גנדהי (1869-1948),
הידוע בכינוי “מהאטמה” (הנשמה הגדולה).
רבים מכירים אותו כאבי האומה ההודית,
מנהיג דגול שהצעיד את המוני העם ההודי אל עצמאות מהשלטון הבריטי הקולוניאלי, שהושגה לבסוף ב-1947.

אבל מעבר לכך, דמותו של גנדהי הייתה מיוחדת בתולדות האנושות.
“חיי הם המסר שלי” אמר גנדהי,
והמסר שלו היה אוניברסלי.
 
גנדהי היה מתקן חברתי שפיתח,
ולראשונה בהיסטוריה גם יישם, בקנה מידה שלא נראה כדוגמתו,
שיטת התנגדות לא-אלימה כנגד עוולות,
בהתבססו על דבקות באמת ובעקרונות מוסר.

במאמר זה נכיר את תורתו, “סטיאגרהה” (אחיזה באמת),
הנובעת מתוך העקרון היוגי הבסיסי “אהימסה” (אי-פגיעה)
נשאב השראה מסיפור חייו המגלם את עקרונותיו הלכה למעשה
ונגלה עד כמה רלוונטי גנדהי לסוגיות המעסיקות אותנו גם כיום- כיחידים וכחברה.

על האיש

מוהנדס קרמצ’נד גנדהי, הבן הצעיר של קרמצ’נד ופוטילבאי גנדהי נולד ב-2 באוקטובר, 1869.
מקום לידתו היה פורבנדר, עיירה קטנה במדינת גוג’ראט שבמערב הודו.

בבית הספר גנדהי היה מאוד ביישן וחסר ביטחון, אבל גם מוערך בשל הצייתנות והדיוק שלו.
בגיל 13 נישא לקסטורבי, ילדה פשוטה ועדינה, ועם זאת אמיצה ועצמאית. לאורך חייו חזר ושלל את מנהג נישואי ילדים.

עם סיום לימודיו, נשלח גנדהי על-ידי משפחתו לאנגליה ללמוד משפטים.
הוא חי בלונדון, שם מצא את החיים זרים וקשים.
למרות שאימץ את הלבוש האנגלי, ולקח שיעורי ריקוד ונגינה בכינור, לאחר זמן מה וויתר על הניסיונות להתאים את עצמו לתרבות המערבית והחליט “אם אופיי יעשה ממני ג’נטלמן, מה טוב. אחרת עליי לוותר על שאיפה זו.”
חבריו ניסה לשכנע אותו לאכול בשר, אך הוא הקפיד על תזונתו הצמחונית, בהתחייבו לאימו לכבד את מסורתם מבית.

בגלות חייו החלו לקבל תפנית.
הוא החל ללמוד ולהעמיק בדתות השונות.
הוא פגש בתיאוסופים וקרא לראשונה את התנ”ך,
התרשם מהדרשה על ההר (עיקרי האמונה הנוצרית) והחל לקרוא בגיטה בקביעות.
“כאשר הספקות אוכלים בי, כאשר האכזבה טופחת על פני ואיני רואה כל זיק של תקווה באופק, אני פונה לבהגווד גיטה ומוצא נחמה באחד מפסוקיה, ומיד מתחיל לחייך בתוך ים הצער.”

לאחר הכשרתו חזר להודו והחל לעבוד כעו”ד צעיר.
בהיותו שם, נפגע מיחסו של סוכן ממשלתי, קצין בריטי, כלפי אחיו, ואותה תקרית עוררה אותו לראשונה להתעניין בפוליטיקה של ארצו.

בשנת 1893 הוזמן לדרום אפריקה לסייע בתיק משפטי.
הוא היה אמור לשהות שם במשך שנה, אך בעקבות גילויי הגזענות והאפליה בהם נתקל, האריך את שהותו ל-21 שנים, במהלכן השיל את החליפה המערבית והפך מעו”ד חסר ביטחון למנהיג כריזמטי בעל משנה מוסרית, חברתית וכלכלית מגובשת היטב.

לאחר מאבק ממושך בדרא”פ משימתו הושלמה.
גנדהי חזר להודו והשתמש באותן התובנות והפרקטיקות שפיתח כדי לשחרר את ארצו משלטון האנגלים.

תנועתו התפשטה כמו אש בשדה קוצים.
הוא עורר בהמונים תודעה פוליטית והוכיח להם את כוחם המשותף.
חייו היו עדות לניצחון של רוח על פני החומר,
של הקרבה עצמית על פני אלימות.
אמצעיו היו תרגול של שליטה עצמית מתמשכת, תפילה עמוקה ואמונה בלתי מתפשרת בטבע האלוהי של כל אדם. 

ב-15 באוגוסט 1947 הודו זכתה לעצמאות.
סמוך לכך, גנדהי נורה מטווח אפס, 3 יריות, על ידי מתנקש לאומן הינדי קיצוני.
ברגע מותו, עם נשימתו האחרונה, שפתיו מילמלו בשלווה את המילה “ראם”, שם האלוהים.

אהבתו האינטנסיבית לבני אדם, צומותיו ומאסריו הארוכים,
מסירותו והקרבתו העמוקים למען עמו,
וכח רצון ומוסר עשויים לבלי חת, זיכו אותו בלב אנשיו.
עד היום בהודו מכנים אותו בחיבה “באפוג’י”, אבא אהוב.
מאבקיו נתנו השראה ללוחמי חירות וזכויות אדם בעולם כולו, כמו מרתין לותר קינג, הדלאמי לאמה ונלסון מנדלה.

בשורת האהבה עפ”י גנדהי

“אין לי שום דבר חדש להורות לעולם. האמת והאי-אלימות עתיקות כהרים”

את המונח “סטיאגרהה” (Satyagraha, אחיזה באמת) טבע גנדהי לתיאור מאבקה של הקהילה ההודית בדרום אפריקה כנגד הפלייתה העקבית על ידי השלטון הלבן.
נהוג להתייחס אליה כאל “מרי אזרחי סביל” או “התנגדות פאסיבית”
אך מושגים אלה אינם מספקים
ואינם מבטאים את מלוא המשמעות המעשית והרוחנית של השיטה.

סטיאגרהה, לתפיסתו של גנדי, מחייבת שינוי פנימי עמוק
הן אצל הסטיאגרהי (לוחם הסטיאגרהה) והן אצל היריב.
מטרתה אינה הכנעתו של היריב אלא לגרום לו לשנות את דרכו מרצון,
בהשפעת נכונותו של הצד השני לשאת את הסבל ברצון.

פירושה “כוח הנשמה”, או “כוח האמת”.
התגלמותו הפעילה של כוח זה משככת מריבות של מיליוני משפחות,
מאפשרת קיום בשלום של אומות שלמות.

“ההיסטוריה היא למעשה תיעוד ההפרעות לפעילותם הרציפה של כוחות האהבה, הנשמה והרחמים.
כשהם מפסיקים- ההיסטוריה מתחילה.
מי יתעד מקרה של שלום?”

לפי גנדהי, התנהגותנו- בבית ומחוצה לו- נתונה לשיקול מוסרי אחד
שבמרכזו אהימסה (Ahimsa),
הימנעות מפגיעה בכל יצור חי, בין אם במחשבה או במעשה.

“אהימסה היא נשקו של החזק.
כאשר החלש מתיימר להזקק לה, אין זו אלא צביעות.
פחד ואהבה הם מונחים סותרים.
האהבה נותנת ללא מעצורים ואינה מתחשבת בהחזר ההשקעה.
האהבה נאבקת בעולם ובעצמה, ולבסוף כובשת את כל הרגשות האחרים.” (עיתון יאנג אינדיה, 1931)

כוח הנשמה בשדה החיים

עם זאת, גישתו הייתה ריאליסטית ומפוכחת.
מעבר לעצומות, תהלוכות ושביתות, הוא הנהיג מהלכים אקטיביים וחיובים,
כמו חינוך לתוצרת בדים ביתית (טווית חוטים בשיטה מסורתית במקום רכישת בגדים תוצרת אנגלית)
והקמת תעשיות פרטיות, כחתירה תחת התעשייה הבריטית.    
הישגיו הרבים העידו על כך שדרכו מעשית ביותר.

גנדהי הפך את היוצרות,
והניח את האחריות לתיקון החברה, על כתפיו של כל אינדיבידואל.
כל עוד לא יגלה היחיד בעצמו, מהי אי-אלימות, מהי חירות אמיתית,
רחוק יומו של התיקון החברתי.
בעיניו לא הייתה הפרדה בין אחריות ציבורית לאחריות אישית.

אין צורך להסכים עם כל דבריו של גנדהי כדי להבחין באמת המרכזית שבשיטתו- כח האהבה, כפתרון לכל הבעיות הניצבות לפני האדם.
ומעל לכל, הוא בעצמו השתדל לקיים את דבריו.
לקיים מופת של מעשה ורוח.

נראה שגם היום, נוכח האתגרים הישנים והחדשים שניצבים בפנינו,
כפרטים וכחברה,
משנתו של גנדהי רלוונטית יותר מתמיד,
ועשויה להאיר לכל מי שמחפש/ת את דרכו/ה שלה-
לחירות

גנדהי ג’יינטי שמח!

מקורות:
גנדהי, מ.ק. (2014) סטיאגרהה בדרום אפריקה. מאנגלית: מתן קמינר, הוצאת בבל.
גנדהי, מ.ק. (2005) אוטוביוגרפיה: סיפור ניסויי עם האמת. הוצאת אסיה.
גנדהי, מ.ק. (2016) שלטון עצמי. מהינדית: נועם שרון, הוצאת אדם עולם.