© מתוך הרצאתו של סוואמי שמבהו-דבננדה בערב חגיגות יום-הולדת 7 לאשרם, נובמבר 2021, שיבננדה יוגה במטע.

שאלות קיומיות הן שאלות פילוסופיות הגורמות לנו להרהר בעצם קיומנו.
למה בעצם אנחנו חיים?
למה מרוץ העכברים הזה?
כמה זה עוד נותר לי לחיות?
כמה זמן עוד אהיה קיים?
סוג השאלות שכל אחד שואל את עצמו מתישהו במהלך החיים.

מה המוטיבציה שלנו להקשיב או לדבר על שאלות קיומיות?
בדר”כ אנשים לא עוסקים בזה
בדר”כ לא פותחים את זה.

לרוב הקיום נתפס כ…מובן מאליו
מובן מאליו כל כך- שהוא בכלל לא נתפס.
אני יודע שהחלל קיים, שהוא ישנו, אבל אני לא חושב עליו.
אותו דבר לגבי הקיום.
קיים מעיין מסך כזה של “מובן מאליו”, שמסתיר הרבה דברים תחת התפיסה הזאת
אנחנו בדר”כ שואלים שאלות כש…משהו לא מובן
כאשר יש איזשהו ספק.
אבל אם הכל מובן, מעצם קיומו,
אז אין ספק
ואין צורך בכלל לשאול שאלות

רק כשנכנסת בנו איזו רכבת,
ומזעזעת את הקיום שלנו,
אז
פתאום הקיום הופך להיות מאוד לא מובן מאליו,
מאוד שברירי,
משהו שיכול להעלם בין-רגע.
ואנחנו מתחילים לקבל מוטיבציה לשאול את השאלות הקיומיות.

כל זמן שהמצב עדיין מזועזע, עדיין יש מוטיבציה להתעסק בשאלות האלו.
אולם
מהר מאוד, הזמן ירפא וישכיח,
הקיום יחזור לאיזשהו מצב יציב,
המוטיבציה תעלם,
ויחד איתה… השאלות
הן יידחקו מתחת לשטיח,
עד לסטירת הלחי הבאה

אבל כדי באמת להגיע לתשובות
אנחנו צריכים קצת יותר אורך נשימה,
מנוע פנימי שיהיה מחובר לתהליך ארוך-טווח
כדי שנוכל להמשיך ולחקור
עד שנגיע לתשובות.

קצת סדר בדברים

דבר ראשון, יש להבין שכל פילוסופיה בהודו יכולה להיקרא באמת פילוסופיה אם היא עונה על 6 שאלות בסיסיות:

1. מהי המציאות? מה באמת קיים?
נראה לנו שהתשובה הזאת מובנית מאליה, נכון?

2. מה הטבע של הבריאה?
הרבה פעמים נשמעת כחזרה על הראשונה.
הקיום זה הבריאה ולהפך לא?

3. אם יש בריאה- האם יש בורא? ואם יש בורא, מהו/מיהו אותו בורא ומה היחס שלו לבריאה?

4. מהו הטבע של האינדיבידואל בתוך הבריאה?
אם אני “יצור”, כלומר נוצרתי כחלק מהבריאה הזאת,
מה המשמעות שלי כחלק נפרד בתוכה?

5. מהו השורש של הסבל?
שאלה מוכרת מאוד מהבודהיזם. האמת הראשונה של לורד בודהה היא האמת האוניברסלית של הסבל. מהו המקור שלו?
 
6. מהי הדרך לגאולה/חירות מסבל?

נתחיל לתת מענה מכל מיני שיטות פילוסופיות שונות.

אם לדוגמה אסתכל על הכוס הזאת,
שעשויה מחרס או חימר,
ואשאל “האם הכוס קיימת?”
אתם עשויים להגיד לי “כן”.
שיטות פילוסופיות רבות בהודו יגידו לנו שאכן הכוס לא באמת קיימת.
מה זאת אומרת הכוס לא קיימת?
התשובה היא שהכוס לא קיימת כמהות, אלא כתפיסה.

מה זה בעצם כוס?
כוס זה שם. ביטוי, צליל
שאנחנו נותנים לתפקוד מסוים של צורה מסוימת.
לצורה בעלת התפקוד הזה אני קורא כוס.
אם נחשוב על זה, הרי הכוס לא תמיד הייתה.
לא תמיד היו כוסות.

פעם
נגיד בתקופת האדם הקדמון,
אדם רצה לשתות מים, וגם הוא רצה לקחת את המים האלה ולהביא אותם לאשתו.
הוא חפן את כפות ידיו ומילא אותם,
אך עד שהגיע לאשתו, המים כבר נזלו.
הוא חשב לעצמו איך אני נמנע מזה בפעם הבאה?
אז הוא ראה קליפת אגוז קוקוס, מילא אותה, והשאר- היסטוריה.

מישהו אחר שהביאו לו פרחים ולא ידע איפה לשים אותם, הניח אותם בתוך אותה צורה.
אז הצורה הזאת לא שימשה לשתייה, אלא לאחסון הפרחים, וניתן לה שם אחר- “ואזה”.
אז, בעצם זה הכל שאלה של…תפיסה
כוס קיימת כאן כל זמן שאנחנו תופסים את הצורה הזאת ככלי שאוגר נוזלים על מנת לשתות ממנו ושקוראים לו כוס.
זה כל המהות שלו.
חינכו אותנו- תיכנתו אותנו- לתפוס ככה.

מצד שני, לפעמים אנחנו רואים אומנים או כל מיני גאונים שרואים פוטנציאל שהרבה אחרים לא ראו
יש להם תפיסה “פורצת דרך”

השאלה הבאה היא האם הצורה קיימת?
האם יש לה קיום באופן מהותי?

והתשובה היא: לא
הצורה לא הייתה קיימת אם לא היה את החומר שמהווה אותה
כוס החימר לא הייתה קיימת ללא החימר,
שהוא הבסיס למהותה.

עכשיו השאלה היא, האם החומר הוא הראשית? האם החומר באמת קיים?
דבר ראשון אני תמיד אומר שאפילו אם לא נדבר על תורות פילוסופיות או מיסטיות,
ונסתכל על התיאוריה המדעית, שהיא הפילוסופיה המקובלת ביותר,
נראה שגם בה התיאוריה הידועה ביותר לתיאור היווצרות המציאות- תיאוריית המפץ הגדול–
אומרת שלפני שהיו צורות,
חומר,
מבנים,
אטומים,
תת-חלקיקים אטומיים,
חלקיקים-וירטואליים,
חלל
או אפילו זמן-
הייתה מציאות שקדמה לכל זה.
איזשהו מצב קיומי שנקרא סינגולריות(Singularity),
שבו אין זמן, חלל, חומר או אנרגיה.
הוא לא נמצא בשום מקום,
או בשום זמן,
והוא עדיין המהות שממנו נבעה כל הבריאה.
זו תיאוריה מדעית.

הרבה הרבה לפני תיאורית המפץ הגדול
גם היוגים אמרו לנו שהקיום הוא משהו שקודם לחומר, לזמן ולחלל
ושלמעשה יש דבר כזה שנקרא קיום
והקיום הזה
בגלל היותו, כל יתר הדברים קיימים
בגלל היותו- הזמן קיים
בגלל היותו- החלל קיים.
הקיום משאיל את עצמו לכל יתר הדברים, תוצרי הבריאה
כל דבר שקיים לא קיים בפני עצמו
אלא מפני שהקיום מעניק לו את הקיום הזה.

צריך לזכור שהדברים הללו הם לא אי שם באוויר…
האם אני מרגיש שאני קיים? בהחלט
האם אני מרגיש שהקיום הזה הוא שלי? אתם אפילו לא חושבים על זה, כי זה מובן מאליו שהוא שלכם. אין פה אפילו ספק.

אבל
זה לא נכון
כי כאשר אני מתחיל לקלף קצת את הקליפה או המעטה הדק הזה של ה”מובן מאליו”
אני מגלה שלא אני זה שחולל את הקיום,
לא אני יצרתי אותו,
לא אני הבעלים שלו.
אני גם לא אוכל להחזיק בו רגע אחד אחרי שיתפוגג לו.
אבל הוא נחווה כל הזמן כ- שלי וכ- מובן מאליו

שאלה גדולה נוספת היא- האם ישנו אלוהים/ בורא?
אם ישנו, מדוע הוא יצר את הבריאה?
ומה הקשר שלו לבריאה?

תפיסה אחת היא זו של קדר עם כדים מחימר שהוא יוצר.
מה הקשר ביניהם?
יש  סיבה חומרית לכד- חימר,
ויש סיבה מעשית לכד- הקדר, זה שביצע את הפעולות של היצירה.
אבל בסופו של דבר
לאחר שהכד נוצר הוא גם יכול לעמוד בפני עצמו, ללא קשר לבוראו הקדר
אם הקדר ילך, או ימכור אותו, הוא ימשיך להתקיים עצמאית.

יש תפיסה נוספת- קשר כמו בין העכביש לרשת הקורים שלו
במקרה של העכביש החומר ממנו נוצרה הרשת לא נפרד ממנו,
הוא נובע ממנו,
ולכן הקשר יותר מהותי.
הבורא הוא גם הסיבה החומרית, ולא רק המעשית.

וגישה שלישית, המציגה קשר עמוק עוד יותר- הקשר בין ההכרה (Mind) והחלום
מי יוצר את החלום? ההכרה
מתוך מה ההכרה בוראת את החלום? מתוך עצמה.

כלומר כשאני אוכל את הגלידה בתוך החלום
הגלידה קרה ומתוקה ומאוד נעימה,
אבל
היא לא באמת גלידה. היא רק- הכרה
אני בעצם טועם את ההכרה שלי.
הטעם, הצבע, המרקם, הכל- זאת רק ההכרה שיצרה מתוך עצמה.
החלום לא יכול להתקיים מחוץ להכרה, או בלעדיה.
באותו אופן יש שיגידו שהבריאה אינה נפרדת מסיבתה, הקיום.

ואם הכל מתקיים בתוך ההכרה שלנו
למעשה גם כל הסבל שלנו נובע… ממנה.
מה השורשים של הסבל הזה?

יש המון גישות בעניין,
אפילו בתוך העולם היוגי יש מגוון.
השיטה הוודנטית (Vedanta) אומרת שלמעשה כל הסבל שלנו נובע מעצם הזהות הכוזבת שלנו כפרט/אינדיבידואל
שמאמין שהקיום הוא שלו.
מכיוון שהפרט הזה הוא רק צורה, מוגדרת ומוגבלת,
ומכיוון שאנחנו מזהים עצמנו עם הצורה זאת-
זה מקור הסבל שלנו

אם נדע להשתחרר מהזהות הכוזבת הכפייתית הזאת
בתהליך גמילה ארוך,
בסופו של דבר
בגדה השנייה
נדע את עצמנו כקיום כולו.
קיום שאין לו שם, צורה, גדר, גבול או תפיסה.
זו הגאולה,
זה השחרור
וזה החופש מסבל.

סוואמי שמבהודבננדה הוא המנהל של מרכז שיבננדה ליוגה בתל-אביב. 
מורה מעורר השראה בגישתו המעשית, המתרגל ומלמד יוגה מעל 20 שנה.
מורה בכיר להאטה יוגה ופילוסופיית היוגה בקורסי הכשרה למורי יוגה וקורסים מתקדמים בארץ ובעולם.
הרצאותיו נטועות עמוק במסורת היוגית ובתרגול ארוך-שנים.

איזה שאלות קיומיות מעסיקות אתכם?
איזו תשובות עשו לכם סדר בראש ואילו פחות?
נשמח לשמוע את מחשבותיכם בתגובות 🙂