© מתוך הרצאתה של בהרגווי צ’איטנייה ב”להגביר את האור: ריטריט יוגה וחשיבה חיובית”, נובמבר 2021, שיבננדה יוגה במטע.

אנשים שואלים: איך באמת אדע שהתקדמתי ביכולת החשיבה החיובית?
איך אדע שאני מתחיל/ה להשתנות?

הבלדה שאציג מראה זאת יפה מאוד.
למעשה היא מתארת 5 מצבים של ההכרה (Mind).
היא לקוחה מתוך “ספר החיים והמתים הטיבטי”
המספר על חייהם של נזירים טיבטיים שמקדישים את כל חייהם כהכנה לרגע המוות.
זו בלדה ב5 בתים.

בית ראשון
בן אדם הולך ברחוב.
רואה בור עמוק, נופל לתוך הבור.
הוא אבוד וחסר ישע.
הוא צועק “מה זה הבור הזה? למה לא סתמו את הבור הזה?
איך זה יכול להיות שאני בתוך הבור הזה? מי עשה את הבור הזה??”
ואחרי הרבה זמן של כעס ותסכול… הוא מבין שכדאי מאוד שיתחיל לנסות לצאת.
והוא מנסה להיתפס על איזה ענף, וקורס, ומנסה לטפס, ונופל…
בסופו של דבר הוא מצליח באיזשהו אופן לצאת
וממשיך ללכת ברחוב

בית שני
בן אדם הולך ברחוב.
רואה בור עמוק, נופל לתוך הבור.
מיד מתחיל לחפש דרך לצאת החוצה מהבור.
מחפש ומחפש,
מוצא את הדרך,
יוצא מהבור
וממשיך ללכת ברחוב.

בית שלישי
בן אדם הולך ברחוב.
רואה בור עמוק, נופל לתוך הבור.
הוא מכיר את הבור,
הוא יודע שזו אשמתו שהוא בתוך הבור,
הוא מכיר את הדרך כדי לצאת החוצה.
הוא יוצא מיד
וממשיך ללכת ברחוב

בית רביעי
בן אדם הולך ברחוב.
רואה בור, עוקף את הבור,
ממשיך ללכת

בית חמישי
בן אדם הולך
ברחוב אחר

יש לי תלמיד מקורס חשיבה חיובית שאמר לי “בהרגווי יש בית שישי לבלדה!”
מאז אני מספרת אותו גם למרות שהוא לא בספר.

בית שישי
בן אדם חוזר לרחוב עם הבור,
ושם לפניו שלט:
“זהירות בור”

כמה יפה.
ומה הנמשל?
למעשה מטרתה של החשיבה החיובית היא ללמוד כיצד להימנע “מהבור במדרכה” כדי שנוכל “ללכת ברחוב אחר”.
הרחוב הוא רחוב החיים
והבורות- כל הקשיים, המכשולים, הסבל והקושי שאנחנו פוגשים לאורך הדרך.
הבתים השונים מייצגים 5 מצבים שונים של הכרה,
של התייחסות לקושי.

עכשיו נחזור לכל בית,
נפרש אותו מעט  
וננסה להבין על איזה מצב מנטלי הוא מלמד

בית ראשון
זוכרים מה קרה?
הלכנו ברחוב, נפלנו לתוך הבור… ואז? קיללנו, צעקנו, רגזנו.
אנחנו מבזבזים את כל האנרגיה והזמן שלנו על שני דברים: להרגיש קורבן ולחפש אשמים.
זה מצב טבעי אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
זה מאוד אנושי.
במצב הזה אנחנו בכלל לא מחפשים כלים לצאת.
כמה עצוב

בית שני
אנחנו שוב נופלים לאותו הבור,
אבל ישנה התפתחות: אנחנו מתחילים מיד לחפש כלים לצאת.
במקום להעסיק את ההכרה באינסוף תירוצים ולחפש אחראי לקושי שלי,
ההכרה הולכת לכיוון מאוד חיובי של חיפוש פתרונות.

זה הבדל של שמיים וארץ בין בית ראשון לשני,
קפיצה קוונטית ממש!
כשיש לנו הרגלים מנטליים שליליים, כל-כך קל להיכנס ללופ בתוכם…
זה כמו נתיבי איילון מאוד רחבים
שהמכוניות- המחשבות שלנו- אוהבות מאוד לזרום בהם

זה כמובן עדיין מאתגר
לוקח זמן לבנות נתיבים חדשים,
וגם יכול להיות שהפתרונות שנגיע אליהם לא יעזרו

כשנרצה לתרגל עלייה לבית הזה,
ברמה המודעת,
במקום להתמקד בחוויה של הקושי, הייאוש והתסכול
נסיט את תשומת הלב שלנו-
לחיפוש פתרונות

בית שלישי
מה קורה כאן?
הקפיצה הגדולה מתרחשת כאשר אנחנו מבינים שאנחנו אחראים לקושי
אני יודע/ת היכן אני
ושזו אשמתי.
אני יוצא/ת מיד.

מה הכוונה זאת אשמתי?
בראייה רחבה, אני מבינה שזימנתי את האתגר הזה לחיי,
לא כי רצית שיכאב לי,
אלא כי ידעתי שהוא טומן בחובו שיעור יקר ערך מאוד עבורי.

זו לקיחת אחריות על הדברים שקורים לי בחיים
ואמונה שיש לי הדרך והאמצעים לשנות את המציאות.
יש לי חופש בחירה.
עלי להשתמש באמצעים שאני מכירה על מנת לצאת מהבור.

אני רוצה לספר לכם בקצרה על אישה מיוחדת שפגשתי באשרם שלנו בבהמאס,
שמה דלורס קנון
והיא השתמשה בהיפונזה כדי לרפא אנשים.
ברשות המטופלים שלה, היא התחילה לחזור איתם אחורנית יותר ויותר והכירה אותם בפרקי חיים קודמים שלהם.
היא גילתה הרבה דברים מעניינים
וכתבה על זה ספר: between a life and death
אני ממליצה לכם לקרוא.

בספר היא מתארת מה קורה לנשמה לפני שהיא נולדת לפרק החיים הנוכחי
ומתארת שבעצם הנשמה בוחרת לעצמה את השיעורים שהיא רוצה לעבור:
את מערכות היחסים שיהיו לה, את ההתנסויות והנסיבות
כדי לעשות תיקון
ובסופו של דבר לצמוח ברמה הרוחנית.

אנחנו סוג של חותמים על חוזים עם נשמות אחרות, להתגלגל יחד,
כדי לעזור אחד לשני ללמוד לקחים שונים.
כלומר אנחנו ממש מביאים איתנו את הקשיים והאתגרים מראש
כדי ללמוד שיעור מסויים

[שאלה: אבל איך בן אדם שלא מכיר את התפיסה הגילגולית יכול בכלל להבין שהוא הכניס את עצמו לזה?]
אפילו בראייה הכי מעשית ופשוטה,
יש הרבה סיטואציות בחיי היומיום שאנחנו ממש מרגישים שאנחנו הכנסנו את עצמנו לתוך זה.
זה לא חייב לנבוע מתוך גישה מאוד רוחנית או אמונה בפרקי חיים וכו’.

בית רביעי
מה קורה בו? הוא עוקף
אחרי שעברנו כ”כ הרבה תלאות עם ההכרה ונפלנו לאינסוף בורות
ולמדנו שיעורים
ועשינו עבודה
וכו’
אנחנו מכירים את ההכרה, ואת דפוסיה.
רמת המודעות כ”כ גבוהה שעכשיו כשאנחנו פוגשים את הבור, את הקושי, אנחנו לא חייבים ליפול לתוכו
אנחנו מסוגלים לעקוף אותו
ולהמשיך ללכת

בית חמישי
מה זה אומר בן אדם הולך ברחוב אחר?
זה מישור מנטלי אחר.
כל ההסתכלות של הבן אדם על החיים היא אחרת.
לא כעל רחוב מלא בורות.

זה תמיד מזכיר לי את הגישה של היוגים להסתכל על העולם הזה כעל Lila, הצגה קוסמית
כלומר המציאות היא איזה שהוא משחק קוסמי אדיר
שאנחנו עדים לו
וכל אחד מאיתנו שחקן בתוך ההצגה

אלא מה?
שאנחנו נורא מזדהים עם התפקיד שלנו-
עם הגוף המסוים, נסיבות החיים, האופי.
לכן אנחנו מוצאים את עצמנו “כבולים” לדפוסים שאנחנו מורגלים אליהם.
ע”י חשיבה חיובית והתבוננות (מדיטציה) נוכל לאט לאט
להרפות מהם.
נמשיך לשחק את תפקידנו באופן מצויין
אבל- מבלי להזדהות איתו כל-כך

הוויתור הזה יוליד מתוכו כוחות חדשים ועמוקים,
ביטחון,
השראה תמידית
וחירות פנימית

בית שישי
אני מאוד אוהבת אותו כי הוא מזכיר לנו
שכל מה שאנחנו רוכשים בדרך הרוחנית
אנחנו אמורים לחלוק עם אחרים

לפעמים אנשים רואים תרגולים יוגיים, או רוחניים, כמאוד אנוכיים-
“מה אתה יושב, עוצם עיניים ועושה מדיטציה?
למה אתה מרוכז בעצמך?
במקום לברוח מתלאות היומיום לך תתנדב, תעשה משהו טוב לאחרים”
אבל כשמתבוננים לעומק
זה ברור שדווקא מי שעשה עבודה פנימית רצינית על עצמו-
יש לו יכולת הרבה יותר גדולה לעזור לאחרים.

אם אני ארומם את עצמי, אני יכולה לעזור ולרומם גם אחרים.
מחשבות מדבקות.
לכן מי שהופך את מחשבותיו לחזקות וחיוביות יכול באמת להשפיע על הסביבה שלו.
עצם נוכחותו תשפיע לחיוב על אחרים.

זה לא משנה אם נלמד קבוצה
או בן אדם אחד שנמסור לו,
העיקר זה להעביר את הלאה.
לא לשמור רק לעצמנו.

ועכשיו, בונוס- מטלה מעשית☺

בתוך הסיטואציות של חיי היומיום, נסו:
1. לזהות/לשים לב באיזה בית אני נמצא?
2. לרומם את עצמי לבית מעליו.

אם אנחנו מזהים שאנחנו בבית הראשון, זה לגמרי טבעי.
נסו להיות מודעים לכך
ולהתכוון למציאת פתרון

בכל מצב, נסו לרומם את עצמכם לפחות בית אחד.
אפשר גם להשתמש בדימיון!

בהרגווי צ’איטנייה- מורה ליוגה ומדיטציה ואשת צוות במרכז שיבננדה תל-אביב מזה 15 שנה.